אז הנה אנחנו ש ו ב ת י ם ובשקט שנוצר פתאום, מצאתי את הזמן להרהר בתפקידי ולהעלות את תחושותיי על הכתב.
אני עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה מזה שנתיים ובדרכי פגשתי אנשים עם צרכים רבים, חלומות ומאוויים הפותחים ליבם בפניי באמת ובתמים.
התחברתי לכאבם והתפעמתי מיכולת התמודדותם, חשתי את הדחף לפעול למענם וביחד איתם כדי להפוך את חייהם למאפשרים יותר.
כעו”ס משפחה אזורית במסגרת 75% משרה אני מלווה יותר מ-100 משפחות ושואפת לקדם את יעדי ההתערבות הטיפוליים עבור כל משפחה ומשפחה.
בתפקידי אני מקשיבה, מייעצת, מלווה, מתווכת, עורכת ביקורי בית, מגישה סיוע חומרי, כותבת דו”חות, משתתפת פעילה בוועדות וכך עוד אינספור משימות.
עבודתי נושקת לכלל תחומי החיים בינהם: תעסוקה ועוני, מצבי סיכון במשפחה, נכויות נפשיות ופיזיות, מיצוי זכויות והעצמה.
בחרתי להיות עובדת סוציאלית בשל אהבתי הרבה למקצוע, בשל האמונה כי יש בכוחי להיות סוכנת לשינוי חברתי, בשל אהבת האדם שבי. אך ככל שעובר הזמן גדלים הפערים בין הרצון והחזון לבין המציאות בשטח, מה שמעורר בי רגשות זעם, ייאוש ותסכול והכי הרבה-חשש משמעותי כי תכבה אש אהבת המקצוע שבוערת בתוכי.
לפעמים אני תוהה אם מדיניות משרד הרווחה נועדה לשפר את ההתמודדות החברתית עם מצוקות או לשמר אותן. לא פעם מייחלת שמקבלי ההחלטות שם למעלה יראו אותנו מקרוב יותר ויזהו בקלות את המבניות הלקויה של מנעד התפקידים ברווחה, העומס שפוגע באיכות העבודה והעובדים,חוסר המענים והתקציבים, אי ההלימה בין התפוקה לתמורה. וכך בסופו של יום אני מוצאת את עצמי חלק ממערכת עייפה ושחוקה המקעקעת מצוקות—— במקום לפתור אותן.
מייצרת אלימות ושנאה——–במקום אמון ואהבה.
הופכת מנותקת רגשית——-במקום בעלת לב חם ופועם.
נעשית פאסיבית ואדישה——–במקום יוזמת וחדורת רוח לחימה.
אז רגע לפני שאני יוצאת החוצה בייאוש ובכאב,
אני חשה צורך לפתוח את הלב.
ואולי משהו מדבריי יחולל את השינוי המתבקש.
רבקה
עו"ס,לשכת
הרווחה נתיבות
