עמוד הבית חדשות מקומי חדשות מהארץ טורים תרבות אוכל תזונה וספורט רכילות נדלן תיאום תורים אינדקס עסקים קופונים
חדשות מקומי

"בכל פעם שהייתה רעידת אדמה, כולם היו יוצאים החוצה וצועקים 'אנחנו בני מנשה עדיין חיים"; כנסו לכתבה המרתקת

מאה משפחות שעלו בהודו מתגוררות בשדרות – אחרי שעברו "גיור לחומרא" * "המגזין" עם סיפורם ההיסטורי המרתק של בני השבט, דוברי שפת הקוקי, שעלו ארצה ותקעו יתד בשדרות: "הרצון שלנו הוא לחזק את ארץ ישראל, אנחנו הניצחון על חמאס", הם אומרים * מרתק, אל תפספסו

מנדי ריזל | 17.09.2021 08:25

על מדרגות הכניסה לבניין ישיבת שדרות ישבו כמה צעירים מבני המנשה. תווי פניהם מזכירים תאילנדים, אבל לראשיהם היו כיפות גדולות וציציות משתלשלות מבעד לחולצתם. הם אחזו בטלפון נייד מיושן למדי שממנו בקעה שירתו של הזמר החסידי אברהם פריד, באידיש. השניים התענגו על השירה, כאשר ברקע נשמעו היטב הדי פיצוצים מידוי המטענים של המחבלים על גדר המערכת, במרחק של שני קילומטרים משם.

ברוכים הבאים לקהילת בני המנשה בשדרות, אחת הקהילות המרתקות והמסקרנות ביותר בישראל. הם מונים 96 משפחות וזו הקהילה היחידה שעלתה מהודו, אחרי שטענו שהם משבט מנשה האבוד, שמנהלת אורח חיים חרדי. בני המנשה בישראל, כ-5,000 נפש בסך הכול, פזורים ב-8 קהילות, בקריית ארבע, בבית אל ובכמה ערים בצפון. הם דוברים אנגלית ובעיקר את שפת הקוקי – וגם עברית עם מבטא כבד.

הם עברו גיור מלא ונחשבים כעת יהודים לכל דבר. לדבריהם, השדרותים מכבדים אותם, אף-על-פי שבתחילה היו מי שהסתלבטו עליהם לאחר שחשבו שמדובר בעובדים מחופשים מתאילנד.

***

את הקהילה מנהיג הרב דוד להונגדים (37). אני חושב שאם כולנו היינו תמימים, פשוטים ונחמדים כמו הרב ובני קהילתו – כנראה שהישראלים היו אנשים קצת יותר סימפטיים. במשך שעה ארוכה הבטתי בו, וחשתי שאני נוגע בפיסת היסטוריה שנראית לעיתים תלושה מן המציאות; בסיפור מדהים שמורכב ממיסטיקה, ציוניות, הומאניות והרבה רגש.

להונגדים, עם המגבעת השחורה שעל ראשו, נראה מעט מוזר בנוף, בטח ובטח שבנוף החרדי שבו הוא מנסה להשתלב: תווי פניו האסייאתים הם הניגוד הכי גמור לכובע הרבני שחבש. "צוחקים עלי לפעמים. חושבים שאני תאילנדי, אומרים לי 'אתה סיני שמתחפש לדתי'", הוא אומר, מתבייש.

את להונגדים, מנהיג הקהילה החרדית היחידה בישראל של "בני המנשה", שקבע יתד בשדרות, פגשתי בבית-המדרש הפשוט של הקהילה. הוא נולד במדינת מריפור – אחת מ-27. המדינות המרכיבות את הודו – השוכנת בצפון-מזרח המדינה, בגבול עם מיאנמר.

השבט שלתוכו גדל שמר על מנהגים ייחודים, שגם הם לא ידעו את פשרם: "פעם בשנה היינו לוקחים תרנגול לבן, שוחטים אותו בלי לשבור את העצמות ואוכלים. בהמשך התברר לנו שמדובר כנראהבזכר לקורבן פסח; ביום השמיני להולדת הבן היה עושים ניקוב באוזן, זכר לברית המילה; הזקנים ידעו לספר לנו על ספר עתיק, שכתוב על עור צבי, שעבר מדור לדור והיו קוראים בו לפעמים – עד שהמלך הורה לשרוף את כל העותקים שלו. לקהילה יש גם שיר על קריעת ים סוף שעובר מדור לדור.

***

קצת רקע היסטורי: 922 שנים לפני הספירה נרשם פיצול בעם. עשרה שבטים מרדו בשלטונו של רחבעם, בנו של שלמה, והקימו ממלכה נפרדת שבירתה שומרון. 200 שנה אחר-כך, בשנת 772 לפני הספירה, כשהפילוג בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל היה בתוקפו – תקף מלך אשור את ממלכת ישראל, תחת הנהגתו של הושע המלך והכניע אותה. הוא שבה את התושבים והגלה אותה לאשור. ממלכת יהודה מנתה אז את שבט יהודה, שבט בנימין, שבט שמעון שהתאחד עם בנימין והלוויים. רוב העם, למעשה, היה תחת ממלכת ישראל שתושביה הוגלו – ומאז אבדו עקבותיהם של 10 שבטים. "עשרת השבטים האבודים" הפכו מאז למיתוס, לאגדה שהסעירה את דמיונם של רבים. לאורך ההיסטוריה סיפקה החידה הזו חומר לספרים תורניים והרפתקנים לא מעטים ניסו לאתרם. במשך השנים היו אנשים שהגיעו לקהילות יהודיות בעולם וטענו כי הם צאצאי אותם שרידים אבודים – וכך היה במאה התשיעית, כאשר לקהילה היהודית בטוניס הגיע אדם בשם אלדד שטען כי הוא שייך לשבט דן, והם נמצאים מעבר לנהר הסמבטיון – אותו נהר שמוזכר בתלמוד כמקום שמאחוריו נמצאים שרידי עשרת השבטים.

"זה מדהים, כי הזקנים של השבט שלנו סיפרו לנו על נהר, שמתאים למקורות בספרים היהודים, שהיה מאוד קשה לחצות אותו. זה כנראה אותו סמבטיון", אומר להונגדים. בני המנשה, שמנו במקור מיליון נפש אך כיום נותרו מהם כמה אלפים בודדים – משום שרובם התנצרו ברבות הימים –  טוענים כי הם-הם צאצאי שבט המנשה. כמותם, אגב, יש לא מעט שבטים ברחבי העולם שטוענים שגם הם חלק מהעם היהודי. המדינה, מתברר, האמינה לבני המנשה, שעברו כאמור גיור מלא – והעלתה אלפים מהם לישראל.

***
למרות היותם הודים, תווי הפנים שלהם שונים ומזכירים יותר ילידי תאילנד או סין, כי להודו הם הגיעו אחרי כמה גלגולים. "לפי המסורת שלנו, התחנה הראשונה שלנו אחרי שגורשנו מישראל הייתה לאזור אפגניסטן, משם לטיבט ובהמשך לסין – שבה חיינו הרבה מאוד שנים. לפני כ-200 שנה השבט נדד הלאה ובהמשך הגיע לצפון הודו, אבל אין לנו תאריכים מדויקים. באותם שנים הגיעו לאזור מיסיונרים נוצרים, שחילקו לצאצאי בני המנשה – שמנו כמיליון איש – את 'הברית החדשה'. רובם התנצרו. בהמשך הגיע לאזור גם התנ"ך, שבו גילו אנשי השבט הענק את השם "מנשה". "הם הופתעו לראות את השם הזה ב'ספר הספרים', כי בכל פעם שהייתה רעידת אדמה, על-פי המסורת כולם היו יוצאים החוצה וצועקים 'אנחנו בני מנשה עדיין חיים'. לפי המסורת, הם חשבו שאלוקים בא לחפש אותם כשיש רעידת אדמה, זו מסורת שעברה מדור לדור, ולכן אמרו 'אנחנו עדיין חיים'. 

בשנת 1974, דניאל להונגדים, מחכמי השבט, החליט לצאת לעולם הגדול כדי לבדוק האם אם אכן שייכים לעם היהודי. דניאל להונגדיםנסע למומביי, שם הייתה קהילה יהודית גדולה, ואחרי שנה של חקירה ולימוד, הוא חזר למדינת מניפור עם ספר תורה זעיר ועם סידור בעברית, שפה אותה רכש במומביי, וגם עם בשורה בפיו: "אנחנו יהודים". אט-אט התגבשה קבוצה שמנתה אלפים. במקביל, הוא שלח מכתבים לקונסולית ישראל בדלהי בירת הודו, אבל אלו לא זכו להתייחסות.

דבר המכתב הגיע לרב אליהו אביחיל, תושב ישראל, תלמידו של הרב צבי-יהודה קוק, שהיה להוט לגלות את עקבות עשרת השבטים וראה בכך את פרויקט חייו. למרות שנמנה על אנשי הציונות הדתית, הוא פנה אל הרבי מליובאוויטש שישב בניו-יורק ושאל לעצתו. הרבי הורה לו להתייעץ עם מומחים בתחום, ולהבין את הבעיות ההלכתיות בנושא. דוד להונגדים – אין קשר משפחתי – היה תלמיד של דניאל להונגדים. הוא זוכר היטב את הפעם הראשונה שראה את אביחיל בשנת 1994, כשהגיע אל מדינת מניפור והתוודע לשבט. "אני זוכר שהרב אביחיל הגיע ומאותו יום רציתי ללמוד תורה כמותו. כשראיתי אותו, הבנתי שזה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדול: רב. התחלתי לשבת וללמוד, כי מאוד התחברתי לזה".

הרב אביחיל – שנפטר לפני כמה שנים – פנה באותה תקופה אל הרבי מליובאוויטש, ואל הרב קוק, הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו זכר צדיקים לברכה ושאל לעצתם. הם נתנו לו ברכה להצלחה והאדמו"ר השיב:  "להביא קבוצות נוספות של רווקים ולגיירם בארץ הקודש". הרב החליט להרים את הכפפה והחל להיאבק מול הרשויות בישראל, "עד שאלו החלו להעלות אותנו בקבוצות שמנו בודדים עד כמה עשרות. הראשון-לציון דאז,  הרב הספרדי הראשי מרדכי אליהו שלח ועדה של רבנים שתחקור מקרוב את המנהגים והמסורות של החבורה ההולכת וגדלה בצפון הודו וקבע כי שורשיהם אכן יהודיים אך עליהם לעבור ליתר ביטחון גיור, כאמור מספק: לא ידוע מי מבני השבט התבולל ברבות השנים", מספר להונגדים.

בהמשך, בין השנים 2006 ל-2009, הפסיקה ממשלת ישראל בראשותו של אהוד אולמרט את הגעתם לארץ של בני המנשה, אך ראש-הממשלה לשעבר נתניהו חידש את האישור להעלתם באוקטובר 2012. 

מאז קום המדינה, אלפי ההודים שטוענים כי הם בני המנשה – הם הקבוצה היחידה שעלתה ארצה על אף שחבריה לא היו זכאי לכך במסגרת "חוק השבות".

אחרי שלהונגדים עלה ארצה הוא התגורר בתחילה בפרדס-חנה שבה עבר את הגיור ואחר-כך עקר לכרמיאל, "אבל שם היה קשה לנו למצוא עבודה, כי העברית שלנו לא טובה, צריך לרכוש מקצועוהפרנסה שם קשה. בשנת 2009 עברנו לשדרות, כי באזור פה יש מפעלים, וזו עבודה שמתאימה לבני מנשה. אפילו שהיו כאן טילים, שמחתי כי העיקר שהייתה עבודה". אל שדרות הוא הגיע יחד עם 10 משפחות מהקהילה, בעקבות 3 משפחות שהשתייכו לקהילת בני מנשה, עלו לארץ בסוף שנות ה-90 והתגוררו בגוש-קטיף. אחרי ההתנתקות הן השתקעו בשדרות, וקראו לאחיהן, העולים, להגיע לעיר הקסאמים. השמועה על מעברו של להונגדים, שהיה פעיל מאוד בקרב בני העדה בצפון, אל הדרום, עשתה כנפיים בקהילה הקטנה – ומשפחות נוספות עברו בעקבותיו. 

אגף הקליטה של העירייה מסייע לו, כדי שיוכל לפעול בקרב בני הקהילה. השבוע, השתתפתי בטקס חלוקת מנות מזון שהתקיים בעיר, שבו נכח גם ראש העיר אלון דוידי. "אתם יכולים לפנות לצוות שלי –וגם אלי אישית בכל בקשה. אני רוצה לסייע לכם להתקדם פה", אמר. בשיחה עם דוידי הוא אמר ל"המגזין" כי אישר הקצאת מבנה בית כנסת ובית מדרש לטובת הקהילה ההולכת וגדלה. בקרוב גם יוקם בשדרות מוזיאון ראשון מסוגו על בני המשנה. לטענת דוידי, העירייה מעסיקה גם 2 עובדים שיתנו טיפול בבקשותיהם של בני המנשה.

מי שעוד מסייעים רבות לקהילה הם הרב מנחם גמליאל והרב צוריאל בידאני; בזכותם כ-25 בחורים מבני המנשה נרשמו לישיבות חרדיות. הרב גמליאל אף העניק לקהילה בית כנסת במתחם של ישיבת שדרות. 

הרב להונגדים, שחיבר לאחרונה ספר על ההיסטוריה המרתקת של השבט שעליו הוא נמנה, אומר: "אנחנו אוהבים את ארץ הקודש. למרות שיש פה קסאמים אנחנו לא מתלוננים. כתוב ש'ארץ ישראל נקנית בייסורים'. אני רואה בכך גם סוג של תשובה לחמאס: לא רק שלא תסלקו אותנו מכאן – נבוא לכאן מכל מקום בעולם, כי זו הארץ שלנו, שממנה הוגלנו לפני אלפי שנים. סוף סוף חזרנו הביתה".